על בוררות
כל בוררות מתחילה בהסכם בין הצדדים. הגדרת בורר בחוק הבוררות הינה – מי שמתמנה להיות בורר, זאת על פי הסכם. ההסכם המדובר הינו דרישה מקדמית לקיום הבוררות. זה הוא הסכם אשר יכול להוות הסכם מיוחד לעניין זה (לעיתים נקרא "שטר בוררות"). יחד עם זאת, יש לציין את העובדה כי על פי רוב מדובר בסעיף בודד מתוך הסכם ארוך יותר אשר מסדיר את כלל העניינים בין הצדדים. לדוגמא – הסכם שותפות, הסכם עבור מתן שירות מקצועי כזה או אחר, הסכם מכירת דירה וכו'.
סעיפי הבוררות השונים
סעיפי בוררות הינם סעיפים תקניים שונים בתקנוני אגודות שיתופיות, גופים מקצועיים וספורטיביים, עמותות, אגודות ואיגודים למיניהם, אשר מעוניינים על פי רוב כי סכסוכים בין האגודה לבין חבר אגודה, וכמו כן בין החברים עצמם, ייפתרו בסיוע אדם כל שהוא, אשר מוכר לאגודה ואף נאמן לה, ולא באמצעות גוף חיצוני כזה או אחר, כמו בית המשפט. הצטרפותו של אדם לאגודה, במקרה זה, מהווה הסכמה לתקנון, וגם להפנייתם של הסכסוכים לבוררות במידה ומגיעים למצבים כאלה שיש צורך לגשר על מחלוקת מסוימת בין שני הצדדים אשר בהם מדובר.
סעיפים נוספים אשר קיימים
ישנם סעיפי בוררות אשר נהוגים אף בחוזים אחרים, למשל, במקרים בהם חוששים הצדדים מפני הליך משפטי מסורבל. לעיתים, נקבע בהסכמה איש מקצוע – לדוגמא: בעניין הסכם בנייה, אולי ייקבע מהנדס בתור בורר מוסכם, במידה שיש סכסוך. שומרי מצוות נוהגים לבחור ערכאה דתית בתור בורר מוסכם, בעת סכסוך.
סמכויותיו של בורר
לא ניתן לפנות לבוררות בכל עניין. על פי חוק, לא קיים תוקף להסכם בוררות בעניינים אשר אינם יכולים להיות נושאים להסכם. קיימת רשימת נושאים כאלו, ביניהם: מעמד אדם כעובד, דיירות מוגנת, מעמד אישי, משמורת קטינים, פירוק שותפות ופירוק חברה, ועוד. נוסף על כך, הדין בישראלי קובע כי אין בורר רשאי לפסוק בנושא סמכותו. כלומר, אם אחד הצדדים טוען שבעניין זה או אחר, אין הבורר מוסמך לפסוק, הרי שהצדדים צריכים לפנות לבית המשפט, בכדי לקבוע את שאלות היקף סמכות הבורר.